החלטה בתיק רע"א 3310/13

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה וסרקרוג והשופטים כהן ושפירא) מיום 18.3.13 בע"ו 3748-08-12, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינה של ועדת ערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (השופטת חן-ברק, פרופסור פלדי ומר לוקוב) מיום 28.6.12 בע"נ 16501-01-10. עניינה של הבקשה - טענות בדבר תשלום תגמולי "נכה נצרך" והפרשי תגמולים לשנים 1992-1980. 

רקע

ב.        זוהי תמצית העובדות, העולות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי: המבקשת מוכרת כנכה לפי חוק הנכים. עם הכרתה של המבקשת כנכה הועמד שיעור נכותה הכולל על 50%, אולם לעניין זכויותיה לפי חוק הנכים הועמד שיעור נכותה על 25% (נוכח החמרת נכות קיימת). בחלק מהתקופה הוגדל שיעור נכותה באופן זמני ל-35%. בפסק דין מיום 15.12.91 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת ערעור שהגישה המבקשת (ע"א 283/91), כי כל נכותה נגרמה עקב שירותה הצבאי, קרי, 50%, וכי שינוי זה יחול באופן רטרואקטיבי החל מחודש מארס 1980. לאחר מתן פסק דין זה, בחודש ינואר 1992, שולמו למבקשת הפרשי תגמולים שונים. מיום 1.9.92 החלה המבקשת לקבל תגמול נכה נצרך, המשולם לנכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-50%, והוא אינו מסוגל להשתכר ואין לו הכנסה מספקת למחייתו (ראו סעיף 7(א) לחוק הנכים והגדרת "נצרך" שבסעיף 1).

ג.        המבקשת פנתה למשיב בעניין הפרשי התגמולים ששולמו לה בחודש ינואר 1992. בתשובתו מיום 21.7.10 פירט המשיב את ההפרשים ששולמו למבקשת, והודיע כי "אין מקום לתשלום הפרשים נוספים".

ד.        על החלטתו של המשיב עירערה המבקשת לועדת ערעור, לפי סעיף 33 לחוק הנכים (ע"נ 16501-01-10). בפסק דין מיום 28.6.12 (השופטת חן-ברק, פרופסור פלדי ומר לוקוב) נאמר, כי "יש לדחות את טענת המערערת ביחס להפרשים שלא שולמו, שכן בכל המועדים בהם לא שולמו הפרשים ניתן הסבר כי הדבר לא נעשה נוכח קבלת תגמול אחר גבוה יותר כאשר אין משמעות לדרגת הנכות ששונתה". עם זאת, ובעקבות עדותה של נציגת המשיב, נקבע כי על המשיב לשלם למבקשת הפרש נוסף בסך 23,562 ש"ח. בפסק הדין נקבע, כי יש לדחות את טענתה של המבקשת בדבר הפרשי הצמדה וריבית, שכן חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), תשמ"ד-1984 קובע במפורש כי על תשלום תגמולים לפי חוק הנכים אין חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 חל, וקבוע בו מנגנון אחר. עוד נקבע בפסק דינה של ועדת הערעור, כי אין לדון בטענתה של המבקשת בדבר תגמול נצרך רטרואקטיבי, באשר זו לא הועלתה בפני המשיב, וממילא לא ניתנה החלטתו בסוגיה זו. לצד זאת ציינה ועדת הערעור, כי אין זה ברור מדוע המתינה המבקשת 20 שנים בדרישתה לקבל תגמולים רטרואקטיביים.

ה.        על פסק דינה של ועדת הערעור עירערה המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ו 3748-08-12). בפתח הודעת הערעור (מיום 2.8.12) הודיעה המבקשת, כי ערעורה תחום לשני נושאים: תגמול נצרך רטרואקטיבי וטעויות חישוב. בפסק דין מיום 18.3.13 (סגנית הנשיאה וסרקרוג והשופטים כהן ושפירא) נדחה הערעור. בית המשפט המחוזי ציין תחילה (פסקה 2), כי "טענות המערערת בשתי הנקודות הנ"ל חוזרות על עצמן במידת מה", שכן המבקשת טענה לטעויות בחישובי המשיב בין היתר כיון שלא שולמו לה הפרשים בגין תגמול "נכה נצרך" באופן רטרואקטיבי. בפסק הדין נאמר (פסקה 12), כי המבקשת אכן לא פנתה למשיב בדרישה לקבל תגמול נכה נצרך באופן רטרואקטיבי קודם פנייתה לועדת הערעור, ובנסיבות אלה "צדקה ועדת הערעור קמא כשקבעה, כי אינה מוסמכת לדון בעניין בו לא ניתנה החלטת המשיב". עם זאת נאמר, בפסקה 16, כי "אין מקום לחייב את המשיב לשלם למערערת תגמול 'נכה נצרך' בגין התקופה שקדמה לתאריך 1.9.1992", וכי "העובדה, שהמערערת נמצאה זכאית לקבל תגמול 'נכה נצרך' החל מתאריך 1.9.1992, אינה מלמדת על כך שהיא הייתה זכאית לקבל תגמול זה אף בתקופה שקדמה לתאריך זה" (פסקה 18). באשר לטעויות החישוב נאמר (פסקה 19), כי אין מקום להתערב בקביעתה של ועדת הערעור לפיה "למערערת שולמו מלוא ההפרשים שהייתה זכאית לקבל", וכי מטבלאות חישוב מפורטות שנערכו על ידי המשיב עולה שהאחרון "שילם למערערת את כל הפרשי ה'תגמול הבסיסי' שהגיעו לה" (פסקה 23). עוד נאמר, כי בתקופות בהן לא שולמו למבקשת הפרשי התגמול הבסיסי "נבע הדבר מכך שהיא קיבלה תגמול 'תט"ר' (תגמול טיפול רפואי). נכה המקבל תגמול זה אינו זכאי לקבל את התגמול הבסיסי". נוכח האמור, נדחה ערעורה של המבקשת.

הבקשה

ו.        מכאן בקשת רשות הערעור, שהוגשה ביום 8.5.13, בה נטען כי בית המשפט המחוזי דיבר בשני קולות בנוגע לתגמול "נכה נצרך" - מחד גיסא נאמר כי הסוגיה לא עמדה בפני המשיב ועל כן צדקה ועדת הערעור כשלא נדרשה לה, ומאידך גיסא נאמר כי אין מקום לחייב את המשיב בתשלום תגמול זה. לטענת המבקשת, ביום 4.4.13 נתקבלה אצלה החלטתו של המשיב בעניין התגמול הנצרך, והודע לה כי היא רשאית לפנות לועדת הערעור בקשר עם החלטה זו, אולם פסק דינו של בית המשפט המחוזי מאיין אפשרות זו.

ז.        בהחלטה מיום 28.5.13 התבקשה תגובת המשיב בשאלה "האם ניתנת למבקשת, לשיטת המשיב, זכות השגה על החלטת קצין התגמולים שנשלחה למבקשת ביום 24.3.13, שדחתה את הבקשה לתגמול נצרך לתקופה שקדמה ל-1992". בתגובה מיום 20.6.13 נאמר, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ועל כן יש לדחותה, וכי גם לגוף הדברים אין להיעתר לה. נטען, כי דבריו של בית המשפט המחוזי באשר לזכאותה של המבקשת לתגמול נצרך רטרואקטיבי מהוים "אמרת אגב בעניין שבו לא נתבקשה הכרעתו של בית המשפט הנכבד, וככזו אין היא כשלעצמה מהוה מכשול מפני הגשת ערעור מטעם המבקשת על החלטת קצין התגמולים כאמור במכתבו מיום 24.3.13". עם זאת נאמר, כי המועד להשיג על החלטת קצין התגמולים - חלף, שכן עברו למעלה מ-30 יום מן המועד בו נמסרה החלטה זו לידי המבקשת (4.4.13) ומן המועד בו נאמר למבקשת בעל-פה, שוב, כי היא זכאית לערער על החלטה זו (במסגרת פגישה במשרדו של סמנכ"ל וראש אגף שיקום נכים ביום 29.4.13).

הכרעה

ח.        לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובנספחיהן, חוששני כי לא אוכל להיעתר לבקשה. דומני, שהצדק עם המשיב, כי המקרה דנא אינו בא בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123). אכן, הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית, ומדובר - ככל שהדברים אמורים בהפרשי תגמולים - בקביעות עובדתיות מובהקות בעניינה הקונקרטי של המבקשת. יש לזכור, כי לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים "התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד"; ואם כך בערעור בזכות לבית המשפט המחוזי, מקל וחומר בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה.

ט.        מתחילה הטרידתני השאלה, האם פסק דינו של בית המשפט המחוזי חוסם את דרכה של המבקשת מהשגה על החלטת המשיב מיום 24.3.13 בעניין בקשתה לתגמול נצרך רטרואקטיבי, שהרי הן ועדת הערעור (בפסקה 12 לפסק דינה) והן בית המשפט המחוזי (בפסקה 12 לפסק דינו) היו בדעה כי סוגיה זו לא הועלתה בפני המשיב. בתגובתו ציין המשיב, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא מנע מהמבקשת להשיג על ההחלטה מיום 24.3.13. עם זאת דומני, כי הצדק עם טענת המשיב, שהמועד לעשות כן - חלף; לפי סעיף 33(א) לחוק הנכים, ניתן להגיש ערעור על החלטתו של קצין התגמולים תוך 30 יום. בבקשה עצמה נאמר, כי החלטתו של קצין התגמולים - בה צוינה ברחל בתך הקטנה האפשרות להגיש ערעור לועדת הערעור - הומצאה למבקשת עוד ביום 4.4.13, ובתגובת המשיב נאמר כי ביום 29.4.13 הובהר למבקשת בשנית כי באפשרותה לעשות כן. המועד הקבוע בחוק להגשת הערעור חלף איפוא עוד טרם הוגשה הבקשה לבית משפט זה ב-8.5.13. 

י.        למעלה מן הצורך אוסיף, כי תכליתו של התגמול הנצרך היא "לספק לאותם הנכים, מעל דרגת נכות מסוימת, ואשר בנוסף לכך אינם מסוגלים ומצליחים לכלכל את עצמם - את היכולת להגיע לדרגה של קיום מינימלי בכבוד, על דרך של קבלת תגמול מעבר לזה שניתן להם במסלול התגמול הבסיסי" (רע"א 5563/07 דמיר נ' קצין התגמולים (2011) בפסקה 18, מפי השופט מלצר). תכלית זו מצריכה, על פני הדברים, בחינה עתית של עמידתו של הנכה בתנאים המקנים את הזכאות לגמלת הנצרך, ועל כן - ככלל - קיים קושי לטעון לזכאות לתגמול זה באופן רטרואקטיבי; עסקינן בחוק סוציאלי, שהחלתו הרטרואקטיבית מוגבלת על פי רוב. משאלה פני הדברים, אינני סבור כי למבקשת נגרם חוסר צדק או עיוות דין המצדיק התערבות.

כללם של דברים

יא.     נוכח האמור מעלה, אין בידי להיעתר לבקשה. 

           ניתנה היום, י"ז בתמוז תשע"ג (25.6.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    רח